הוא לא קושר את גופי, הוא פורם את נשמתי…

* למען הסר ספק – לא בוצע חנק במהלך הפעילות.

אני לא צריכה לדבר
רק להתמסר.
הוא מחבר אותי בדייקנות יפנית ששעון שוויצרי יסמיק לידה,
הוא משחרר אותי כדי שאצחק, מכאיב לי כדי שאשחרר.
אני לא צריכה לדבר,
רק להתמסר.

שששששש הוא מבקש שקט מכולם, זה סשן לכל דבר שמתחיל,

בחבל תליה.

החבל נכרך סביב צווארי, מתהדק לחניקה מעולם אחר, לוקח אותי למקום של טשטוש הדעת וגוף משותק.
הגה קטן שמסגיר אי נוחות מצידי, ואני חוטפת הצלפה לכוס ואיתה צווחת הכאב, שבא בהפתעה.
אני נקשרת יד לכתף, שנקשרת ליד השניה מהמותן, שנקשרת לרגל ימין כמו כדור חבלים מקורקע
ואין לי יותר לאן לברוח, לא פיסית ולא מנטלית, מוכנעת לחוות רק את מה שכאן ועכשיו.

וברגע הבהיר הזה, הכל חודר אלי בזכיכות ובאין מפריע,

המוסיקה, הקהל שמתבונן, הבזקי המצלמה מכל עבר, העשן , הריחות והאפילה מנתקים אותי כמשוללת מיינד רועש ודעתני
ואני מתמסרת טוטלית, הבגדים יורדים איתם השכבות ואיתם ..

הדמעות…

ושם,
במקום שבו נולדות הדמעות, במקום שבו עוד משהו מת בקרבי, מתפנה מקום למשהו חדש,
משהו שביום אחר יוולד שוב, בתוכי.

הוא לא מסתכל עלי,
הוא רואה אותי,
הוא לא קושר את גופי,

הוא פורם את נשמתי.

כתיבת תגובה